אמנם לא הכל היה היום טוב, אבל אני אתחיל בַּנַחת.
האפרוח הקטן שלנו העלה על עצמו עוד שבעים וחמישה גרם. איזה יופי. כרגע (ממש כרגע) הוא שוקל 2970 גרם. אנחנו מתקרבים לשלושה קילו, שזה כשלעצמו מקרב אותנו לארבעה קילו – היעד הבא.
את הלילה בילה עִדּוֹ במשחקים עם ענבל, אחותו. לא ישן לדקה. בשש וחצי בבוקר הוא שוב התחיל לדמם, קלות אבל לדמם. המשמרות התחלפו להן ועדו דימם והפסיק חליפות. ליבי, עוד אחותו, לחצה על הסטומה בכדי להפסיק את הדימום. פרט ללחיצה היא גם עסקה בהרדמת אפרוחים (מוצץ, ליטופים – כאלה). כאשר ד"ר אפרתי הגיע, מלווה בד"ר נדיה, לבדיקה היומית, עדו כבר לא דימם. כיוון שהכירורגים ממילא היו פה, הם ניסו למצוא את מקור הדימום. הדרך הייתה פשוטה ... לכאורה. להציק לו, שיזוז, וידמם שוב. הוא לא התעורר, אפילו לא פתח חצי עין. בסופו של תהליך זוהה מקור הדימום, נפתחה ערכת תפירה, ונמרחה משחת אילחוש על העור מסביב. התפירה גרמה לשני דברים לקרות: לעדו לצרוח בכאב (משחות אלחוש אף פעם לא היו אמינות בעיני), לכלי דם גדול יותר להפגע, ולהשפריץ בקצב גדול יותר. תפרו גם אותו. יש פה מעגל מוזר, התפרים עוצרים דימום מצד אחד, ומתחילים אחר מצד שני. בכל מקרה, משחת האלחוש לא עבדה, מורפיום לא מכזיב אף פעם. הסטלן הקטן שלנו קיבל עוד מנה. וישן עד הערב.
לפני, בזמן ואחרי התפירה ד"ר רימונה הייתה ליד עדו. בתחילה בכדי להכניס לו 'ליין' ורידי, אחרי שזה נכנס עדו אחז לה ביד ולא הרפה. כל מהלך התפירה היא היתה פה והחזיקה לו את היד (והא מצידו, לא נתן לה ללכת).
העירוי שהוכנס במערכה הראשונה, זרם במערכה השניה. מנת דם (30 סמ"ק) ומנת פלסמה (30 סמ"ק) מצאו את דרכם לורידיו של עדו.
עכשיו הוא ער וכנראה שהוא ישאר ככה עוד זמן מה. מסתכל על הספר שלו (הפעם על השבלול), ומוצץ את המוצץ שלו. הלילה הולך להיות שמח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה