יום 176 - מכת דם

אמנם קרה הרבה היום, אבל הפוסט הזה יהיה קצר. הוא יהיה קצר בגלל הארועים הרבים, פשוט מוּצָה לנו הכח.

את הבוקר התחלנו בטלפון. ליבי הודיעה לנו שהוא מדמם שוב. הצליחו להפסיק את הדימום. זה החזיק מעמד מעט מאוד זמן, והתחיל שוב. הכירורגית הגיעה, וניסתה להבין איפה הדימום. נראה היה שהיא יודעת איפה המקור, אבל לא הייתה הוכחה מוצקה. המקום נתפר, אבל עם הערה: 'לא בטוח, שתפסנו את מקור הדימום'. הפעם נתנו לו מורפיום, ולא ניסו לתחמן אותו עם איזו משחת אלחוש נידחת. עִדּוֹ הקטן כל כך רגיל למורפיום, עד שהוא מתנהג כהרגלו תחת ההשפעה. אמנם לא כאב לו, אבל כל השאר עבד כרגיל (מסתכל, מוצץ וכו'). גיבור קטן, איך שהוא עומד בכל זה.

אחרי התפירה נכתבו הפקודות להיום, ללא שינוי. מזון ותרופות כמו אתמול.

את שארית היום הוא בילה בשינה. משתדלים מאוד לא להפריע לו. כאשר הוא בוכה, משתעל או מתעטש הוא מתחיל לדמם. כיוון שמנסים למשוך זמן (וְגְרַמִים), עושים הכל כדי לדחות את הדימום הבא. יש לנו הרגשה, שלא יצליחו למשוך עוד הרבה זמן. כנראה, שלא נגיע לארבעה קילוגרמים, לפני שיאלצו לעשות ניתוח. עושה רושם, שמכינים את השטח. הטיפול בסטרואידים, שנערך בימים האחרונים, חשוב מאוד לניתוח. הטיפול אמור לסדר את הריאות, ולעזור לעדו לנשום בלי חמצן סביבתי (בימינו, אחת לכמה, זמן הוא נזקק לעשרים ושלוש אחוז חמצן). יש חשיבות עליונה שזה יסתדר, לפני הניתוח (בניתוח הוא יונשם, ולכן...).

פריצת דם קלה ארעה בשעות אחרי הצהריים המוקדמות. לא התרגשנו. קצת לפני שעת המקלחת, נראה היה שְהַזוֹנְדָה (הצינור לקיבה) נסתמה. אחרי כמה ניסיונות זה הוכח – מחליפים זונדה. עדו שונא את זה (בסך הכל, דוחפים לו צינור דרך האף, שאמור להגיע לקיבה). כמה שהוא בכה. בכה? דימום! ואיזו כמות. קראנו לד"ר טלי, הרופאה התורנית. רשמה לו דם, יתנו לו עוד שלושים סמ"ק. נשלחה הזמנה לבנק הדם. הדימום נעצר, אבל הרבה דם אבד.

בינתיים, מבנק הדם קיבלנו הודעה, שעברה חצי שנה (כן חצי שנה) מאז בדיקת ה'קְרוֹס' (הצלבה של הדם שלו, לדם שאמור להגיע אליו. רואים עם יש תגובה של נוגדנים). בלי זה אין דם. כרגע אנחנו מחכים לרופאה, שתיקח לו דם לבדיקה הזו.

מפאת הדימומים, הוחלט לא לשקול ולקלח אותו היום, שלא ידמם שוב. מעדיפים לעשות את זה בבוקר, כשכל הצוות פה.

זהו. אנחנו בהמתנה כרגע. מקווים לטוב.