את הלילה שלו העביר עִדּוֹ בשני מצבים: על הידיים של לריסה, אחותו, ובשינה. שאלו אותנו כבר על חינוך, הרי הוא יתרגל להיות על ידיים. אנחנו לא ממש מתעסקים עם זה כרגע. אם זה מה שאפשר לעשות כדי להקל עליו, זה מה שיעשה. בארבע וחצי לפנות בוקר הוא נשקל, וגילה עלייה מרשימה של ארבעים גרם. בכך הוא סגר את המשקל על 2870 גרם.
הבוקר של עדו התחיל בעצלתיים. הוא המתין עם אמא שלו בסבלנות, כדי שיבואו לקחת אותו. היום יום טיול. עדו נסע למכון הרנטגן (כמה בניינים מכאן). בשתיים עשרה בצהריים בא אלונקאי (בעברית תקנית ניתן לקרוא לזה סַנְגֵ'ר) לקחת אותו. הוא הוכנס לאינקובטור הנייד (שיושב פה במסדרון כבר המון זמן, ומעולם לא ראיתי משהו משתמש בו – אין מתקן בפגיה שלא היה בשימושנו), והטיול התחיל. לטיול הצטרפו ד"ר רוני (הרופא התורן, אולי צריך לקרוא לו ד"ר גפן) וד"ר קְלִין (כירורג). כמובן, שגם דנה. עדו הקטן הרגיש באנקובטור כמו בבית. נכנס, ונרדם. הנסיעה למכון הרנטגן הייתה, לשם ביצוע הדמייה של המעיים שלא בשימוש כרגע. זה נעשה כדי להתכונן לניתוח לכשיבוא, אף אחד לא רוצה להיות לגמרי מופתע, כשיפתחו. בהדמיה הזו מכניסים חומר מקצה מסויים של חלק המעי הנבדק, מצפים לראות אותו יוצא בצד השני, ומצלמים ברנטגן. כך רואים, פחות או יותר, איזה חלקים פתוחים ואלו סגורים. הבדיקה, מבחינתו של עדו, עברה ללא בעיות. הוא היה שקט ורגוע, למעט הפעם בו הכניסו את החומר מהדלת האחורית, את זה הוא לא אהב (זה סימן לא רע).
בדרך חזרה עדו כבר היה עירני לחלוטין. הוא נראה מתרגש ומתעניין בדרך ובנוף.
אינקובטור נייד
את אחרי הצהריים הוא בילה במשחקים, ובעיקר על הידיים. כזה ילד חמוד, הוא מתחיל לשלוח ידיים, ולתפוס כל מה שבדרך. הוא לא ממש שולט על זה, אבל זה משעשע.
יום שמח בפגיה, יש שיגידו מעודד. משפחת מריאמי יצאה הבייתה (אחרי ארבעה חודשים כאן). מזל טוב!
כיוון שעדו היה ער בתשע, שקלנו אותו. הוא איבד ממשקלו עשרה גרם, וכרגע הוא שוקל 2860 גרם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה