אם אתמול נשמעתי קצת מעודד, יתכן שזה היה מצב נפשי של אופטימיות חסרת בסיס או שמא מצב זמני. היום חזרנו אחורה בזמן שישה חודשים, לפחד על החיים ממש.
לא שקלנו אותו היום, גם לא נשקול. כרגע אין בזה טעם. אותו הדבר נכון גם לגבי הרחצה, מיותר לעת עתה.
כשהגענו בבוקר קיבלה את פנינו בטן תפוחה באופן מיוחד. ד"ר היימן וד"ר ברזילי בחנו אותה בפנים אטומות (שהסגירו הכל). גם מבחינה נשימתית חלה התדרדרות, הוא התחיל להזדקק שוב לחמצן. הבטן הייתה כל כך נפוחה, שהיא הפריעה לריאות לעבוד. ד"ר היימן צלצל לד"ר לוטן (הכירורג), שאמר, שיגיע עוד כמה שעות. בינתיים, אנחנו בסרטים שלנו. ניסו להרגיע אותנו, אבל מעצם ההרגעה וניסוחה, ניתן היה להילחץ יותר.
שום דבר לא זז עד אחת וחצי, אפילו לא השעון. הכירורגים הגיעו כדי לשים נקז במקום זה הקיים. התברר, שהם לא מתואמים עם ד"ר היימן וד"ר לוטן. חיכינו לו. הוא הגיע קצת לפני שתיים. יצאנו מהחדר, ושם היו שלושה כירורגים, נאונטולוג (ד"ר ברזילי), שתי אחיות ואפרוח שצורח מכאבים. פתחו לו את התפרים, והכניסו שני נקזים במקום האחד שהיה. אחד שעולה בתוך הבטן לכיוון הראש, לנקז מתחת לרשת (ששמו בניתוח האחרון); ואחד שהולך לשמאל הבטן התחתונה. יצאה המון תכולה: אוויר, נוזל סירוטי, ריר ותכולת מעי. ללא ספק יש חור במעיים איפה שהוא בבטן. אף אחד לא יודע איפה.
אחרי הפרוצדורה ד"ר לוטן הסביר לנו. הוא לא היה נכנס לניתוח, עד שהגב לא אל הקיר. לדבריו, ניתוח יהרוג את עִדּוֹ (אלו המילים). נצא עם יותר חורים במעיים, ממה שנכנסנו. כרגע הדבר הכי טוב לעשות, הוא לחכות ולראות מה קורה, אולי עדו ישרוד ויחלים לבד. במילים אחרות גם הוא חושב, שנס זה הסיכוי הטוב ביותר שלנו.
הבטן נראתה מצומקת מאוד אחרי הניקוז. עדו היה מאוד לא רגוע, כאב לו. אומנם נתנו לו מורפין, אבל הוא התחיל להשפיע אחרי שהכל נגמר. כאב לנו הלב עליו, אז בניגוד לכללי הזהירות, עטפנו אותו ולקחנו אותו על הידיים. כך הוא ישן עד חמש.
משום מה, הדופק שלו היה מאוד גבוה בזמן הזה. כשהנחנו אותו חזרה באינקובאטור, הדופק ירד למקום בו אנחנו רגילים לראות אותו. ההקלה על הבטן הייתה עצומה. הוא חזר לנשימות, שאפינו אותו אתמול (מאה אחוז סטורציה, ללא חמצן).
בינתיים הבטן התנפחה שוב. לא לאותה רמה, אבל בהחלט ברור שנשפך משהו בפנים. ד"ר נדיה (היא הכירורגית התורנית) הגיעה. היא הסכימה שיש התנפחות, ויעצה לחכות ולראות. היא הוסיפה, שגם אם תהיה החמרה, אין לה כל כך מה לעשות. גם היא מקווה, שמישהו למעלה (ואין הכוונה להנהלת בית החולים) יתערב לטובתנו.
כרגע אין החמרה מאז, ד"ר נדיה הספיקה לבקר שוב, לדעתה אין שינוי.
דבר מדאיג נוסף הוא העובדה, שמאז אתמול לא נצפתה יציאה מלמטה. נקווה שבעניין הזה לא הוחמר מצבנו. זו הייתה קרן האור היחידה.
בזמן שעדו ישן, הוא התעורר מדי פעם, כאילו כאב חד מפלח אותו. צרח בבכי, ונרדם שוב. הלב נחמץ, והעיניים דומעות. לא מגיע לו הסבל הזה. למרות כל הכאבים, עדין מדי פעם העיניים שלו מביטות בחוכמה בדברים. עיניים שרוצות לדבר. היום הוא מתבונן בידיים של עצמו, כאילו סופר אצבעות. חמוד כזה.
היום התחלנו, בפעם הראשונה, באמת לחשוב על הגרוע מכל. ראו את זה עלינו. כולם כאן ביקשו מאיתנו, לנסות ולשמור על אופטימיות (מחשבות חיוביות. "הסוד" קראת?). מה לעשות, שעד כה האופטימיות לא החזיקה מים? להיפך. יש מי שיעץ לבטוח באלוהים. מה לעשות, שאלוהים לא הוכיח את עצמו עד כה? להיפך. משלל העצות האלה לא ניתן לקחת כלום. אנחנו מאמינים בדבר אחד, בְּעִדּוֹ. הוא ילד חזק, שורד אמיתי. הוא יוכל גם לזה.
7 תגובות:
ליניב ודנה היקרים המשיכו להאמין ולקוות כי נסתרות דרכי האל.מתפללים למענכם השכם וערב.
אף על פי ולמרות הכל זה הקטן גדול יהיה אל תאבדו תקווה.
ליניב היקר אבא של עידו המקסים והפלאי המשך לשמור על תעצומות הנפש הגדולות שגילית עד עתה באומץ רב.שומרים לכם מקום בליבנו ובתפילתנו.
אין ספק שהכל יהיה בסדר. עדו החמוד כבר חלק מהצוות
נשיקות ואהבה. נעמי
יניב ודנה, post כזה מבהיר את משמעות הביטוי "דמעות חונקות בגרון".
עדו, אתה חייב להמשיך להילחם, אין לך מושג כמה אנשים מחזיקים לך אצבעות ומחכים כבר לראות אתכם אחרי כל זה. בבקשה, תראה לכולנו שיש לך עוד הרבה לתת...
להורים היקרים.
עוקבים בדאגה רבה אחר מצבו של האפרוח שלכם, שבמידה לא-מועטה יש לו כבר מקום בלב של רבים מאיתנו.
יהא אשר יהא, ראוי שתדעו שאתם ועידו נתתם לרבים מאיתנו השראה ענקית ובלתי נשכחת.
יניב ודנה, אין לי מה לומר רק שאני חושבת עליכם ועל עדו שעובר ימים קשים כל כך, תהיו חזקים כי הוא חזק, הוא הוכיח זאת חד משמעית.
אז תאמינו בו
טלי
הוסף רשומת תגובה