אין רגע דל. כבר שבעה חודשים, שאין רגע דל.
באופן עקרוני, אין שינוי אמיתי מאתמול, אבל היום אנחנו יודעים יותר, גם על המצב של אתמול. אומרים, שאין שכל אין דאגות. אז חבל שאנחנו יודעים יותר היום. פשוט הרבה יותר מדאיג.
את הלילה שלו העביר עדו בשעשועים עם עדנה, אחותו. קצת לפני השעשועים שקלנו אותו (כמובן שמקלחת היתה צמודה לזה), והתגלה שהוא ירד חמישים גרם. משקלו בתיק כרגע, הוא 2870 גרם.
בבוקר הגיע ד"ר לוטן, ובסך הכל היה מאד מרוצה מהבטן האפרוחית. יש לציין, שפרט לריצ'רץ' שיש לאורכה ולרוחבה, היא סוףסוף נראית כמו בטן של תינוק. זה משווה לו מראה חתיכי יותר. חבל, שאנחנו יודעים, שמה שמשנה, זה מה שיש בפנים ('על תסתכל בקנקן...'). התפרים נסגרים ברובם בסדר, כנראה גם הרקמה התת עורית, הצמודה לרשת (זו שהכניסו בניתוח האחרון). זה מה שעושה את הבטן יפה.
בביקור הרופאים, אותו ערך ד"ר ברזילי, העלו את קצובת המזון של עדו ל – 15 מיליליטרים ניאוקאט בכל סיבוב. התקדמות נאה. מהיום הוא יקבל ויטמינים, מלחים ו – MCT דרך מערכת העיכול (זונדה או בפה – תלוי בטעמו של עדו). את החומר האנטי-פטרייתי (פלוקנזול) לא הפסיקו לעת עתה. בגלל הירידה במשקל, עדו מקבל 20 מיליליטרים לשעה גלוקוז 10% (דרך העירוי בטיפות). כאשר הוא יזכה להזנה מלאה, העירוי הזה יופסק. האומגה-ון ללא שינוי, ממשיכים בקצב של 1.5 מיליליטרים לשעה במשך 30 מיליליטרים.
אז למה הפסימיות? שתי סיבות פחות אחת.
סיבה ראשונה, בדיקות הדם שלו. יש בהן טוב ויש בהן רע. הטוב, היא ספירת הדם הכל תקין (כך שדי ברור, שאין זיהום, למרות שהמעי מנוקב). הרע, הכימיה, בילירובין בשמיים 41 במדד הכללי (צריך להיות בין אפס לאחד וחצי). זה מרמז משהו על הכבד ותיפקודו. אם כי לדנה יש תאוריה: הדם שהוא קיבל בניתוח הוא לא דם צעיר (מטבע הדברים כשתורמים, תורמים מה שיש, לא הכל נוצר כרגע). הזמן הממוצע לסוף חייו הוא בערך חודש, ואנחנו בערך חודש מהניתוח. תוצר לוואי של כדורית דם מתפרקת, הוא בילירובין ישיר. יכול להיות שזו הסיבה לעליה הגדולה בערך הזה.
סיבה שניה, יציאות. אין מהטוסיק יש מהנקז. פתאום הופיעה יציאה מוצקה בנקז, זה יכול לרמז על חור נוסף במעי.
הפחות סיבה היא ד"ר רימונה, שהרגע באה לכאן, ועסקה בלעודד. תכל'ס, אין לרופאים מושג האם יש או אין חור נוסף במעי. כמו כן, הם לא יודעים מה יהיה עם הכבד. מה שכן, היא נשמעה מאוד אופטימית, ונתנה סיבות הגיוניות, ולא נוראיות לכל תופעה שהתוודענו אליה היום.
עדו מסרב לאכול את הניאוקאט – מגעיל לו. פעם הוא לא הכיר משהו אחר, היום הוא כבר יודע טוב יותר (תרגום נוראי מאנגלית). אז אין לנו ברירה, אלא לתת לו את זה דרך זונדה. לא נורא, כשזה ידרש באמת, נמצא דרך לשפר את הטעם.
היום הייתה אצלנו אורית, הפיזיותרפיסטית. היא סידרה את האפרוח בתנוחות מסוימות, ועשתה איתו תרגילים. אנחנו אמורים לחזור על התרגילים הללו כמה פעמים ביום. עדו לא שכב מעולם על הבטן, כך שצריך לפתח לו שרירים מסוימים בצורה יזומה (צוואר, שכמות, ידיים וכו').
זהו, מנסים לשמור על אופטימיות, ולחשוב שכל תופעה היא פתירה.
5 תגובות:
אופטימיות זו מילת המפתח ואנחנו אתכם מתפללים ומחזיקים לכם אצבעות.
וגם היום נחזור ונאמר " זה הקטן גדול יהיה" אמן
מהפחות טוב יצא מצוין רק המשיכו לקוות להתפלל ולהאמין. ואנחנו נמשיך להחזיק לכם אצבעות והתפלל יחד אתכם.
הכי חשוב לא להתייאש, עברתם כ"כ הרבה, זה ייגמר ותצאו בידיים מלאות בעידו הגיבור, מחזיקה אצבעות להפתעות טובות ושחרור מהיר של עידו המקסים
חזק חזק ואמץ
מתפללים פה לעדו הקטן ולהורים שלו החזקים.
הוסף רשומת תגובה