זה פשוט לא נגמר.
ביממה האחרונה החלק הפעיל ביותר היה הלילה. למעשה, משמרת הלילה התחילה יחסית על מי מנוחות (יחסית לאתמול, הכוונה). עדו ישן, אנה ואליאן עשו חפיפה, דנה התכוננה לנסוע הביתה ואני הכנתי את עצמי למשמרת לילה עם האפרוח. במהלך של כמה דקות, בערך באחת עשרה וחצי, התנפחה לו הבטן והלך העירוי. ד"ר אילן, הרופא התורן, דיבר עם ד" נדיה (הכירורגית התורנית), והכין את עצמו להכניס עירוי. העירוי הוכנס בקלות. הפעולה הכירורגית, לעומת זאת, התעכבה. בתחילה בגלל היאוש שאחז בכולם. מה? שוב פעם לנקז? עד מתי נעשה את זה? המבטים של כל הנוכחים הביעו סוג של יאוש. כשכבר הוחלט לנקז, ולנסות להחזיק מעמד עד יום ראשון, התעכבה הפרוצדורה בגלל הכנת הכלים והחומרים (כלים של חדר ניתוח, שלא מצויים כאן בדרך קבע). נשלחתי החוצה, להמתין לסיום ההליך. ד"ר נדיה שמה לו 'טריק' חדש, נקז עם צינור קשיח ומשאבת 'רימון' (בשל דמיונה לצורתו של רימון יד). הצינור הקשיח (יחסית) אמור לא לקרוס בלחץ התוך בטני. לצינור זה יש כמה עשרות חורים (חליל גדול שכזה), כך שאם אחד נסתם, יש כמה אחרים פתוחים. הרימון מחובר מחוץ לבטן, בסופו של הצינור. יוצרים בו תת לחץ (לחיצה פשוטה, וסגירת של שסתום), ששואב את הנוזל, המוצק והגז מחלל הבטן (כל עוד לא כל החורים סתומים). זה עבד בשלב הזה, יצאו המון נוזלים, צואה ואוויר. הבטן הצטמקה שוב. האפרוח חזר לשון. ד"ר נדיה הגיעה שעה אחרי כדי לבדוק, הבטן שוב נפוחה קצת. משחקים עם הצינור, תת לחץ, ושוב יצאו נוזלים החוצה. שוב הצטמקה הבטן.
בחמש בבוקר עדו התחיל להתפתל מכאב, אי אפשר היה להרגיע אותו. שוב מורפין, שוב ד"ר נדיה, שוב נפיחות, שוב שאיבה. נרגע.
משאבת 'רימון'
כנראה, שבפעם האחרונה, הצינור הונח במקום טוב. מאותו רגע הנוזלים מנוקזים טוב, ובצורה רציפה. במשך הלילה יצאו 40 סמ"ק, במשמרת הבוקר עוד 80 סמ"ק ועד כה במשמרת ערב עוד 70 סמ"ק. לדברי ד"ר לוטן, 'לא נורא' (הוא שמע את הכמות, שהייתה עד הצהריים).
פרט לכך, היה יום שקט (הכל יחסי. כבר אמרתי?)
שקלנו אותו עכשיו, הוא יותר יציב היום. שרדנו עוד יום. כל הרופאים שלו הגיעו לבקר אותו היום, כולם טיפה יותר מעודדים (מדהים איך בשורות רעות גורמות להרגשה טובה, כאשר הקצב שלהן יורד במקצת, הרי לא היתה בשורה טובה). בקיצור משקלו 2880 גרם, לא ירידה משמעותית, ובכל מקרה לא רלוונטי כרגע. המשקל ידבר אלינו אם וכאשר עִדּוֹ-שָׁה יתחיל לאכול.
4 תגובות:
ועוד איך יתחיל לאכול ולעכל ולחייך כנגד כל הסיכוויים והתחזיות של בני אנוש. אל יאוש ואל תרפו ואנחנו נמשיך להתפללולהחזיק לכם אצבעות.
הוא שאמרנו יום ביומו. היו חזקים כי עידו הילד המהמם הזה עשוי מזן מיוחד ועוד יהיו ימים טובים מאלה. אמן.
זה הקטן גדול יהיה ואין אופציה אחרת .שומרים לכם את תפילותינו .
לדנה ויניב מאחלים לכם יום של בשורות טובות ומרגיעות. מתפללים אתכם.
הוסף רשומת תגובה