יום 208 - פחות נוזל

לא השתנה הרבה, אבל השתנה הכל.

שקלנו אותו הרגע, פלוס מקלחת בסגנון הטריקולור. שמחנו לראות שהוא שומר על יציבות מסויימת. כרגע הוא שוקל 2885 גרם. למעשה, לא ירד לא עלה. לו המשקל היה עולה, למרות שעִדּוֹ לא אוכל, זה היה מרמז על בלגן בבטן (נוזלים שמופרשים לחלל הבטן, נשארים שם, ושוקלים את משקלם). לו המשקל היה יורד, זה היה מסמן לנו, שצריך למהר ולנסות להאכיל אותו במשהו. בגדול – בסדר.

הלילה עבר יחסית במנוחה. עדו התעורר בארבע לפנות בוקר, אחרי שנרדם בערך בשתיים. דנה שהתה איתו הלילה יחד אם אחותו, חדווה. עד חמש הן ניסו להרגיע, אבל הבכי מתוך כאב גרר מתן מורפיום בערך בשעה האמורה. הוא ישן עד עשר בבוקר.
ניסינו לשמור על השינה שלו כמעט בכל מחיר, אבל דינמיקת בית החולים חזקה מאיתנו. כל כמה דקות הגיע מישהו, שחייב, פשוט חייב לבדוק איזה משהו. מהמכשירים ועד הבטן. כמובן שכל בדיקה כזו סיכנה את השינה של עדו, והוא אכן התעורר בעשר. ניצלנו את הזמן הזה לקרוא לכל הרופאים האפשריים, שיסגרו את כל הבדיקות עכשיו. היום השינה הייתה חשובה לנו, כיוון שבלילה הוא חגג, ובסך הכל ישן מעט מאוד ביממה האחרונה.

הוחלט להחליף לו את ה'ליין' (העירוי) ביד שמאל, ד"ר רימונה הייתה צריכה ללכת, והיא רצתה להיות זו שדוקרת. הוחלף. ה'ליין' ברגל נראה תקין. נשאר.

באותו מעמד רשמה ד"ר רימונה את הפקודות להיום. הורידה את הזַנְטָק (תרופה נגד צרבת, בגלל מיצי הקיבה, שנוקזו לו עד כה), ורשמה לו משחה לעור. האומגה-ון (שמוכנס לו בעירוי, בקצב של חצי מיליליטר לשעה) הוא חומר שומני, ולכן יוצר גירוי אדום וכואב בעור, מסביב לווריד דרכו הוא מעורה פנימה.

נגמרה ההמולה, ועדו הצליח להרדם עד אחת בצהריים. הפעם אני גרמתי להערתו. קיבלתי אישור להרים אותו על הידיים. הופ! והוא היה שם. על הידיים קל להרדים אותו, איזו שלווה הוא תופס. ככה ארבע שעות, אפילו חילופי המשמרות לא הפריעו לנו. כשהחזרנו אותו לאינקובטור, משהו הסתבך, ונשלף העירוי מהיד. באסה. אחרי התייעצות עם ד"ר הילה (הרופאה התורנית) הוחלט לא לחדש, ולעשות הפסקה עם מתן האומגה-ון עד מחר. לא עברו עשרים דקות, ותנועה לא נכונה שלפה גם את העירוי מהרגל. נשארנו ללא 'ליינים'. הפעם לא הייתה ברירה וד"ר הילה דקרה אותו (נוזלים הוא חייב לקבל).

אחרי זה עדו כבר לא נרדם. במקום זה הוא שיחק עם עצמו (זה נשמע רע, אבל ילד בגילו....), הוא מתחיל לשלוח ידיים, ולנסות לתפוס דברים. האפרוחוּל הקטן למד לאחוז במוצץ ולהביא אותו (בערך) לפה. הוא רק שוכח להרפות את האחיזה, כאשר הוא מרחיק את היד, אז המוצץ עף החוצה. לא נורא, ככה לומדים.

חלה רגיעה משמעותית בכמות הנוזלים המנוקזת מהבטן שלו. במהלך יום שבת נאספו 240 מ"ל, ביום ראשון 110 מ"ל והיום בערך 20 מ"ל עד כה. מה המשמעות? קשה לאמר. יכול להיות שהחור במעי נסתם או קטן, ולכן ישנם פחות נוזלים – טוב. יכול להיות שהנקז נסתם היום – רע. נדע מחר לפני גודל הבטן.

כרגע האפרוח נח בחיקה של דנה, ישן ונינוח.

זמן איכות